רגישותו וסקרנותו של צביקה אלטמן, הביאו אותו למפגשים עם תרבויות שונות. החיפוש אחר צורות אוניברסאליות המקשרות בין רוח לחומר בדתות השונות ברחבי העולם, מובילות את צביקה לעסוק בתבניות החוזרות על עצמן באובססיביות. הצורה החוזרת על עצמה, היא הכלאה בין מזרח ומערב, בין התפיסה הגותית המתארכת, לבין השערים והאורנמנט יקה המזרחית. אלמנטים מדומים מופיעים בתרבויות שונות, ארמונות, מסגדים, מכנסיות ובתי כנסת. הפריז במיצב של צביקה מאחד את החלל, מגדיר גבולות, מאחד תרבויות ומשמש גם פס דקורטיבי. הצורה המופיעה בפריז דומה לשער. צורת שער דומה נמצאת גם בכניסה לאוניברסיטת ברנקוזי ברומניה. צביקה ביקר שם, התרשם והעמיק את הדיאלוג המתמיד שלו עם ברנקוזי. " העמוד שיש לו התחלה וסוף" – מחווה לקונסטנטין ברנקוזי. רוברט סמיתסון בעבודתו " מזח לולייני" 1970, יוצר מזח ספירלי מאדמה וסלעים בתוך המים, כופה את עבודתו על הטבע, יוצר אלמנט חדש, משתנה בטבע. העיגול והספירלה המופיעים במיצב של צביקה, מחזקים את תפיסתו בחשיבה המחזורית של הטבע, בדברים שמעבר ובאמונתו בגלגול נשמות. סמיתסון מכתיב וכופה את עבודתו על הטבע, צביקה מקבל וזורם עם הטבע. החומרים איתם יוצר צביקה הם חומרים פלסטיים עכשווים, אפוקסי ופוליאסטר, חומרים יומיומיים, תעשייתים אך איכותם הצבעונית, שקיפותם ודמיונם לאבן האמבר הופכים את החומר לרוח. תוך ויתור על החומריות ודגש על הרוח, נעים אנו "בין קודש לחול".